רשמים

ההחלטה לטוס התקבלה בחטף, אמצע תקופת מבחנים, חשבתי שעוד סטודנטים ירשמו לקורס שמתקיים בהודו ולא אני זאת שאטוס בסוף. לא הצלחתי לעכל את העובדה שזה קורה וכבר הייתי במטוס בדרך לחוויה שלא ידעתי עליה שום דבר ולא היה לי מושג מה היא תהיה בשבילי.

מקרה המבחן שלי היה וורלי קוליוואדה שבעבר היה כפר דייגים ששכן קרוב לים, אך עם השנים הצביון השתנה ולא רק דייגים גרו בו אלא גם אנשים בעלי מקצועות אחרים. החברה לפיתוח העיר בומבאי בנתה המוני בניינין ודחקה את הכפר אל הים עם צפיפות הולכת וגוברת.

כמו כל התחלה גם כאן ההתחלה הייתה קשה. כבר ביום הראשון של הקורס הגענו אל השטח, או כמו שמכנים את זה בהודו ה"סלאמס", שכונות הפחונים של בומביי. כל זאת, עוד לפני שהכרנו אחד את השני, את התרבות ההודית ואת הרחוב ההודי והחוויה הייתה מיוחדת במינה, ופתח לעולם חדש לחלוטין.  מצד אחד הייתי המומה מהצפיפות הנוראית ומהמי ביוב שהגיעו אל תוך הנעל. ממשפחות שגרות שמונה נפשות בבתים קטנים וישנים על מחצלת על הריצפה, בלי חדר בלי מיטה ובלי פרטיות. ומכך שלא היו שירותים בבתים אלא רק שירותיים ציבוריים ברחוב. אולם מה שהכי בלט בעיני הוא האושר של האנשים השמחים במה שיש להם, הקהילתיות, המשחקים ברחובות ומכונת הכביסה המשותפת.

העבודה המשותפת של הקבוצה על התובנות שאנו יכולים להסיק מהחיים של התושבים בקוליוואדה, הראיונות שערכנו עם בני המשפחה במטרה למפות את הצרכים שלהם, הביקורים הנוספים בבתים, והלילות שהעברנו ביחד במחשבות איך לשפר את החיים מבלי לפגוע במרקם חייהם. כל אלו היו מרתקים ומשמעותיים מאוד עבורי. התהליך שאליו דחפו המנטורים בקורס כל הזמן הזכירו לי איך בתור ילדה כשהכנתי עוגה רציתי כבר להיות בשלב שאוכלים אותה, וכל הזמן שאלתי מתי היא מוכנה ואם כבר אפשר לאכול, ואם אתה לא עושה שלב אחד כמו שצריך אז העוגה כנראה לא תצא כמו שצריך.  גם כאן הקפידו איתנו על התהליך, בנינו בכל יום עוד לבנה ועוד לבנה כדי לבנות בסופו של דבר את התוצאה הכי טובה שאנחנו יכולים.

היום הראשון, כפי שתיארתי אותו היה ממש יום המשקף את החוויה שלי לאורך כל הקורס כחוויה "פותחת עיניים".  טיילתי במזרח גם לפני במשך חצי שנה, והרגשתי שהגעתי אל החיים עצמם, אל האמת ולא אל המשחק שמשחקים לתיירים, אך בקורס נגלה לעיני עולם חדש לגמרי שבכלל לא ידעתי על קיומו. העבודה הקבוצתית לימדה אותי רבות גם על עולם האדרכילות שאליו מעולם לא נחשפתי וגם אל התרבות ההודית כפי שחבריי לקבוצה מבינים אותה ומסבירים אותה. אל הפערים הכלכלים העצומים הקיימים במקום אחד, על ערים גדולות, על רעש, על צפיפות, על עוני, על חיים ברחובות ועל חיים שונים לחלוטין משלי, חיים שריתקו אותי.